מאמרים

 

מרבית החוזים מאופיינים בפערי כוחות. חוזי בנקאות, חוזי ביטוח, וחוזי תקשורת הם דוגמאות לחוזים בהם צד אחד (הבנק, חברת הביטוח, או חברת התקשורת) הינו בעל מידע רב, מומחיות, ניסיון, כוח כלכלי וחוסן עסקי, בעוד הצד השני (הלקוח , המבוטח או הצרכן) הוא לרוב אדם פשוט, חסר מומחיות ועוצמה כלכליים, שאיננו בקיא ברזי המשפט ואיננו מיומן בכתיבת חוזים.

החשש שחברות עסקיות ינצלו פערים אלו וינהיגו הסדרים חוזיים שאינם הוגנים מביא לפיתוחם של כללים משפטיים שונים. התערבות בתוכנם של חוזים אחידים (בטענת "תנאי מקפח"), חובת תום הלב (המאמצת סטנדרט התנהגות של "אדם לאדם – אדם", והקובעת כי חובה על צד לחוזה להתחשב גם באינטרסים של הצד השני), כללי פרשנות שונים (כדוגמת "חוזה יפורש לרעת מנסחו"), והיכולת לבטל את החוזה בהינתן פגמים ברצון בשלב שקדם לכריתת החוזה (כדוגמת טעות, הטעיה, כפייה או עושק), כולם מגנים על הצד החלש מפני ניצול חוזי על ידי הצד החזק.

בשנים האחרונות נתנו כמה פסקי דין חשובים על ידי בית המשפט העליון הממחישים את נכונותם של בתי המשפט לבוא לקראת הצד החלש לחוזה ולפסוק לטובתו. אחד משיאיה של פסיקה הוא פסק הדין בעניין הדר חברה לביטוח נ' פלונית. במסגרת פסק הדין קבעה השופטת ארבל, כי הגנה נוספת הנתונה לצד לחוזה היא "טענת האפסות" (non est factum) לפיה "אין תוקף לחתימה על חוזה שלא לוותה בכוונה". הכרעה זו משתלבת היטב עם פסיקותיה האחרות של השופטת ארבל, המוצאת דרכים יצירתיות לפסוק לטובת "האדם הקטן", גם כאשר לשון החוזה, מטרתו או תוכנו אינם תומכים בהכרעתה. להלן נסקור שלושה פסקי דין שנכתבו על ידי השופטת ארבל, לרוב בהסכמה מלאה של חבריה להרכב.

 

 

__________________________________________________________________________________

 

הכותב הינו מרצה לדיני חוזים ולדיני צרכנות; חבר המועצה הציבורית וראש המוסד ליישוב סכסוכים בארגון אמון הציבור.